אחריות חולי נפש ולקויי הדעת בנזיקין

תקציר העבודה:

במאמר זה נבחן את השאלה אם ראוי להחיל את הגנת אי-שפיות הדעת בדיני הנזיקין. זאת נעשה הן לאור המצב המשפטי בארץ ובעולם, ממנו נשתדל לחלוץ רציונליים המשליכים על המקרה שלפנינו, והן לאור שיקולים מוסריים כלליים, אשר לטעמנו מן הראוי שיחולו על סוגיה זו. מטבע הדברים, את מסענו נתחיל בשדה המשפט שבו התפתחה ההכרה בהגנת אי-השפיות, הוא שדה המשפט הפלילי. ננסה לבחון באיזו מידה הרציונלים החלים בשדה זה חלים גם בתחום הנזיקין. נקדים ונאמר שברי כי דיני הנזיקין שונים מבחינה מהותית מהמשפט הפלילי: האחרון הנו שיורי, הערכים שעליהם הוא מגן נגזרים מחובת המדינה כריבון להגן על חברי הקהילה ולפיכך נתפסים כערכי ליבה, ואת מקומו של הפרט הנפגע תופסת המדינה. מאידך גיסא, לפחות בנוגע למושג האחריות, ניתן לטעון כי פער בין הגישה הנזיקית לגישה העונשית מחייב הצדקה, שכן גישה הרואה בדיני העונשין ביטוי לאוטונומיה של האדם תתייחס באופן דומה גם לדיני הנזיקין.